מדריך רשלנות רפואית

מהי רשלנות?

התרשלות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמעשה או מחדל של אדם, שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות.

אם התרשל אותו אדם ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות.

מהי רשלנות רפואית?

מעשה או מחדל של רופא ו/או צוות רפואי ייחשבו רשלניים, אם ייקבע, כי הרופא ו/או הצוות הרפואי לא השתמשו במיומנות ו/או לא נקטו במידת הזהירות, שרופא ו/או צוות רפואי סבירים ונבונים היו משתמשים או נוקטים באותן נסיבות, ואותה התנהגות גרמה למטופל נזק.

הרשלנות הרפואית נבחנת על-פי מעשיו או מחדליו של הרופא ו/או הצוות הרפואי, על פי סטנדרט ההתנהגות הנהוג באותו תחום רפואי ועל-פי הסטנדרטים הנהוגים במועד ההתרשלות הנטענת.

היות והרשלנות הרפואית מבוססת על דיני הנזיקין, הרי שעל מנת לקבוע התרשלותו של רופא ו/או צוות רפואי יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטופל והפרת החובה; את הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת החובה; קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

חובת זהירות מושגית בין המטופל לצוות הרפואי

קיומה של חובת הזהירות המושגית בין הצוות הרפואי למטופל נקבעה כבר בפסיקה והמטופל לא יצטרך בתביעתו להוכיח את קיומה.

חובת הזהירות המושגית קמה משהסכימו המטופל והרופא ו/או הצוות הרפואי על עצם מתן הטיפול הרפואי וכן מקום בו הרופא ו/או הצוות הרפואי היו חייבים לבצע במטופל בדיקה או טיפול כאשר המטופל לא יכול היה לתת את הסכמתו.

 

חובת הזהירות הקונקרטית בין המטופל לצוות הרפואי

מאחר מחובת הזהירות המושגית בין המטופל והצוות הרפואי נקבעה כבר בפסיקה כחובה קיימת על-פי טיב היחסים בין המטופל והצוות הרפואי, נותר למטופל להוכיח, כי בנסיבות הספציפיות של המקרה בו הוא נפגע לטענתו מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, היינו האם היה הצוות הרפואי צריך לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הקונקרטיות.

פסיקת בתי המשפט הרחיבה עם השנים את מעגל החובות של הצוות הרפואי. להלן דוגמאות של חובות שהוטלו על הצוות הרפואי:

1. חובה על הרופא ו/או הצוות הרפואי לאבחן את הבעיה הרפואית במועד ולהעניק טיפול מתאים.

2. חובה לבצע "אבחנה מבדלת" – היינו רשימה של אבחנות אפשריות ביחס למה שהמטופל סובל ממנו ואומר כי צריך לתת את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מאבחנות אלה, אלא אם נשללה.

3. חובה על הצוות הרפואי להתעדכן בחידושים הקיימים בעולם הרפואה. כך למשל על הצוות הרפואי להתעדכן בדרכי הטיפול החדשות, בספרות המקצועית החדשה וכד'. בית המשפט העליון קבע, כי חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים ולעניין דרך הטיפול ההולמת.

4. לצוות הרפואי קיימת חובת גילוי כלפי המטופל. קיימת חובה של הצוות הרפואי לקבל הסכמה מדעת של המטופל. ההסכמה תינתן לאחר שהצוות הרפואי יספק למטופל את מלוא המידע הרלוונטי הנחוץ למטופל לשם התגבשות עמדתו (כגון דרכי הטיפול, הסיכונים, התוצאות וכד').

5. חובה על הצוות הרפואי לתעד את הטיפול הרפואי ולשמור על הרשומות הרפואיות.

לא כל טעות תיחשב רשלנות

בטיפול הרפואי אין ביטחון מוחלט ומשכך האחריות אינה מוחלטת.

בית המשפט העליון קבע, כי לא כל טעות מצד הצוות הרפואי תהווה רשלנות. מצב זה מקבל משנה תוקף מקום בו לא מדובר בטעות בדרך הטיפול אלא בבחירת אחת מהאופציות האפשריות שהיו ידועות לרפואה באותה עת, ושהייתה סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא ו/או הצוות הרפואי לגבי המטופל המסוים.

כרגיל, אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר (ולצורך העניין אף הצוות הרפואי הסביר) בנסיבות העניין ובהתאם לחובות שציינו לעיל. הרופא הסביר הנו יציר בית המשפט ורק הוא שיכול לקבוע בהתאם לנסיבות המקרה, כיצד היה פועל הרופא הסביר.

כך למשל קבעה כב' הש' דליה דורנר בפסק דינה בבית המשפט המחוזי בירושלים [ת"א (ירושלים) 942/88 – כלפון נ' קופת חולים של ההסתדרות ואח', תק-מח 1990(3) 740]:-

"לא כל טעות של רופא נכנסת בגדר רשלנות, שכן אם נהג הרופא במיומנות המקובלת במקצועו לא יחשב לרשלן גם אם טעה באבחנה או בדרכי הטיפול בחולה. השאלה הטעונה הכרעה היא האם התנהגותו של הנתבע (קופת החולים – א.ק.) תאמה את הסטנדרטים במקצוע הרפואה באותן נסיבות"

בהתאם לאמור יש לבחון את מעשיו ו/או מחדליו של הרופא ו/או הצוות הרפואי בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ובהתאם לסטנדרט ההתנהגות הרלוונטי למועד האירוע.

החשש מ"רפואה מתגוננת" – איזון אינטרסים

כאמור, על מנת להוכיח רשלנות רפואית על המטופל להוכיח, כי הרופא ו/או הצוות רפואי לא השתמשו במיומנות ו/או לא נקטו במידת הזהירות, שרופא ו/או צוות רפואי סבירים ונבונים היו משתמשים או נוקטים באותן נסיבות, ואותה התנהגות גרמה למטופל נזק. כאמור לעיל, קנה המידה הוא הרופא הסביר.

היות ובתי המשפט יצרו סטנדרט זהירות גבוהה על הצוות הרפואי נוצר חשש מסיטואציה של "רפואה מתגוננת", היינו במקום שהצוות הרפואי ינסה להפעיל את שיקול דעתו ומקצועיותו שנרכשה עם השנים, הוא ינסה דווקא לעמוד בסטנדרטים הנוקשים שנקבעו בפסיקה והמטופל ימצא את עצמו לפתע עובר את מכלול הבדיקות האפשריות הידועות במדע הרפואה. במצב כזה אין כל התייעלות ולמעשה יש חשש גדול יותר לנזק למטופל ולקריסת המערכת הבריאותית.

בהתאם לכך איזנו עם השנים בין השיקולים המנוגדים של הצבת חובת זהירות גבוהה על הצוות הרפואי ובין "המדרון החלקלק" של ריבוי תביעות כלפי הצוות הרפואי בכללותו.

בהתאם לכך, כפי שהדגמנו לעיל, בתי המשפט קבעו, כי לא כל טעות של רופא תיחשב רשלנות וכך בעצם מאזן בית המשפט את האינטרסים המנוגדים העומדים בפניו בתביעות מסוג זה.

הקשר הסיבתי

כאמור, אף במידה והוכחה רשלנותו של הצוות הרפואי ואף במידה והוכחה שאלת הנזק והיקפו, עדיין צריך המטופל להוכיח את שאלת הקשר הסיבתי ביניהם. המבחנים הקובעים לעניין זה הנם: 1) מבחן האלמלא – פירושו אלמלא התרשל הרופא, האם ניתן היה לאבחן את אותה בעיה רפואית. 2) מבחן ההסתברות היינו בהנחה שהיה ניתן לאבחן את אותה בעיה רפואית, האם ניתן היה למנוע את הנזק כתוצאה מאותו בעיה.

הסכמה מדעת

סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 קובע כי:-

"(א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה.

(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע;לענין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;

(4) סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי;

(5) עובדת היות הטיפול בעל אופי חדשני.

(ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות.

(ד) על אף הוראות סעיף קטן (ב), רשאי המטפל להימנע ממסירת מידע רפואי מסויים למטופל, הנוגע למצבו הרפואי, אם אישרה ועדת אתיקה כי מסירתו עלולה לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל."

הסכמה מדעת יכולה שתהא בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.

על התובע בעילה של רשלנות רפואית בגין העדר "הסכמה מדעת" להוכיח, בין היתר, את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק הנטען ואומר, לו היה המטופל מקבל את המידע המלא אודות הטיפול הרפואי, לא היה נותן את הסכמתו לטיפול שבוצע.

בחינת הקשר הסיבתי תעשה על פי אמות המידה של "החולה הסביר" ובהתייחס לנסיבותיו הסובייקטיביות של כל נפגע.

פגיעה באוטונומיה

ביצוע טיפול רפואי בגופו של מטופל מבלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידו, מקימה למטופל זכאות לפיצוי מעצם הפגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו על גופו.

בית המשפט העליון הכיר בעוולה החוקתית של "פגיעה באוטונומיה" שעניינה הזכאות לפיצוי, מקום בו הופרה חובת הגילוי וההסבר לגבי מהות הטיפול הרפואי וסיכוניו ובשל עצם הפרתה, וזאת בגין הפגיעה בכבודו של המטופל וזכותו כאדם לגבש החלטה מושכלת, על בסיס מלוא המידע הרלבנטי.

הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אינו מהווה תחליף של הפיצוי בגין הנזקים האחרים שנגרמו למטופל כתוצאה מהרשלנות הרפואית אלא זהו פיצוי המבטא את עגמת הנפש שסבל המטופל כתוצאה מהפגיעה באוטונומיה.

מיהם הצדדים בתביעת רשלנות רפואית?

התובעים בעילה של רשלנות רפואית יכול ויהיו:

1. הניזוקים כתוצאה מהרשלנות הרפואית.

2. במידה והניזוק נפטר, באים בנעליו יורשיו (עזבונו של הנפטר), ו/או התלויים בו (בן הזוג, ילדיו או הוריו של המנוח).

3. במידה והניזוק קטין תוגש התביעה בשמו באמצעות אפוטרופסיו הטבעיים או אפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט.

הנתבעים בעילה של רשלנות רפואית יכול ויהיו:

1. הרופא שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק.

2. הצוות הרפואי שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק.

3. מעסיקו של מי שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק [מכוח אחריות שילוחית – לעניין זה יש להבדיל בין מצב שבו רופא משתמש בשירותי מוסד רפואי כלשהו, כאשר בין הצדדים לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד, אלא יחסים חוזיים (שאינם מקימים אחריות שילוחית), לבין יחסי עובד-מעביד על פי המבחן הקבוע בפקודת הנזיקין].

4. חברת הביטוח המכסה את המעשה או המחדל הרשלניים במידה וקיימת פוליסה רלבנטית לאותו גורם שהתרשל כלפי המטופל.

חוות דעת רפואית

כאמור, תביעה ברשלנות רפואית הנה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין. אדם הטוען לנזק גוף חייב על-פי דין לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית לשם הוכחת העניינים שברפואה. בתביעת רשלנות רפואית חוות הדעת לא תתייחס אך ורק לנזק הגוף שנגרם, אלא לרשלנות הרפואית שבוצעה ואשר גרמה לנזק. חוות הדעת תהווה את הבסיס לתביעתכם.

חוות הדעת תתייחס לענף הרפואה הספציפי, ממנו נפגע המטופל. משכך ככל שנזקיו של המטופל כתוצאה מהרשלנות הרפואית קשורים למספר ענפי רפואה כך יגדלו מספר חוות הדעת שיצטרך המטופל לצרף לתביעתו הנוגעות לכל תחום רפואי בו הוא נפגע. כך למשל, אדם שבוצעה בו רשלנות רפואית, שכתוצאה ממנה ניזוקה ראייתו ואף נפגע עצב שגרם לעיוות בפניו של המטופל, יצטרך המטופל להוכיח עניינים אלו שברפואה הן על-ידי מומחה בתחום העיניים והן על-ידי מומחה בתחום הנוירולוגיה.

נדגיש, כי בתביעות שנושאן רשלנות רפואית קיים קושי במציאת מומחים רפואיים לשם עריכת חוות דעת, שכן המומחים הרפואיים מתבקשים להעיד כנגד פועלם של קולגות. בהתאם לכך חשוב לפנות למשרדים המתעסקים בתביעות של רשלנות רפואית, להם קיים מאגר שמות של מומחים העוסקים בתחום והיכולים ליתן את חוות הדעת הנחוצות לשם הגשת התביעה.

הנזק הראייתי

על מנת להוכיח את תביעתו יצטרך המטופל, בין היתר, לצרף את מלוא התיעוד הרפואי המתעד את מלוא הפעולות וההחלטות שקיבל הצוות הרפואי ואשר גרמו בסופו של יום לנזק הנתבע. רבים מהניזוקים כתוצאה ממעשה זה או אחר של צוות רפואי טוענים, כי מלוא החומר שעשוי לגלות האם בוצעה רשלנות רפואית נמצא דווקא בידי אלו שגרמו לנזק ולכן ייתכן ולעיתים לא ניתן יהיה למצוא את החומר הרלוונטי להוכחת טענותיו של המטול שניזוק. איננו באים לצדד בטענה זו או לפוסלה, אך בתי המשפט ערים לבעיה זו ולכן דווקא במקרים של רשלנות רפואית הורחבה הדוקטרינה של "נזק ראייתי".

"נזק ראייתי" משמעו הנזק שנגרם לראיות של הניזוק היכולות להוכיח את טענותיו. הנזק הראייתי יכול וייגרם כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של המזיק. במידה ונמצא שהמזיק גרם לניזוק "נזק ראייתי" יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע. הכלל שגובש בפסיקה הוא, כי נטל השכנוע יועבר לנתבע ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנותו, ואך ביחס אליהן. במקרים של רשלנות רפואית יועבר נטל השכנוע על הצוות הרפואי הנתבע שפעל ללא רבב ובהתאם לנורמות שציינו לעיל מקום בו נגרם נזק ראייתי בהוכחת אותן עובדות שלהן נגרם נזק ראייתי.

עיקר הדוקטרינה הנ"ל ביחס לתביעות ברשלנות רפואית מתייחס להעדר רשומות רפואיות היכן שהיה חובה לערוך רשומות רפואיות או רישומים רפואיים שנערכו אך לא נשמרו, וכן במידה והרישומים שנשמרו נמצאו חסרים, לא מדויקים או סותרים.

החובה לשמור על תיעוד רפואי מצויה כיום בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, הקובע כדלהלן:

"(א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, איבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול;ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית.

(ב) המטפל, ובמוסד רפואי – מנהל המוסד, אחראים לניהול השוטף והעדכני של הרשומה הרפואית ולשמירתה בהתאם לכל דין.

(ג) נמסרה רשומה רפואית לשמירה בידי המטופל, יתועד הדבר על ידי המטפל או המוסד הרפואי."

יצויין, כי דוקטרינת "הנזק הראייתי" עומדת בקנה אחד עם סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המאפשר העברת נטל הראיה על כתפי הנתבע שלא מקום בו הוכחו שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל: (1) התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; (3) נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

למרות האמור לעיל, מטופל אשר ניזוק אינו יכול לקפוא על שמריו ולא לאסוף חומר רפואי. כל אדם המגיש תביעה ברשלנות רפואית חייב כאמור לצרף חוות דעת רפואית. לא ניתן לערוך חוות דעת רפואית ללא המסמכים הרפואיים. מקום בו קיים חוסר בתיעוד רפואי כאמור לעיל לאחר שנעשו נסיונות מצד המטופל להשיגו, מועבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע שלא היתה התרשלות ביחס לאותן ראיות חסרות.

התיישנות

תביעה ברשלנות רפואית הנה תביעה בנזיקין. לפיכך התביעה מתיישנת כעבור 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו אירע הנזק (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ומה במידה והנזק התגלה לאחר זמן מה מיום המעשה ו/או המחדל הרשלניים? במקרה כזה מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נתגלה הנזק בפועל, אלא שבמקרה זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ביחס לקטין מתחיל מרוץ ההתיישנות עם הגיע הקטין לגיל 18 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות).

ביחס לאדם הלוקה בשכלו מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שפסק הליקוי או ביום שמונה לאותו אדם אפוטרופוס (סעיף 11 לחוק התיישנות).

בית המשפט העליון פסק בע"א 7805/02 הלפרט יצחק ואח' נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 806 ,עמ' 813, כי התכלית מאחורי החריגים בחוק ההתיישנות (קטין והלוקה בשכלו) באה:-

"להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לעניניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות."

נדגיש – מרוץ ההתיישנות מופסק רק על ידי הגשת תביעה לבית המשפט. על כן, חשוב מאוד לפעול בהקדם למימוש הזכויות אל מול המזיק, בטרם תתיישן התביעה. נציין, כי במידה והניזוק השתהה עד כמעט חלוף מירוץ ההתיישנות, כי אז קיימת טענת הגנה למזיק הקרויה "שיהוי עמוק", הגורם, כביכול, לנזק ראייתי למזיק, דבר המשליך על סיכויי התביעה, אף אם זו הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

המלצות ראשוניות לנפגעים ברשלנות רפואית

  1. איספו את כל המסמכים הרפואיים מהמוסד בו טופלתם. אל תסתפקו בפלט המחשב שניתן לכם לאחר הטיפול. לכל מוסד רפואי, לרבות כל רופא מטפל, אשר טיפלו בכם, קיים תיק על שמכם, בו רשומות התלונות, הבדיקות, האבחנות והטיפול שניתן לכם. אך ורק המטופל ו/או מי שהניזוק ייפה את כוחו יוכלו לבקש מהמוסד הרפואי לצלם את החומר הרפואי וזאת תמורת תשלום סמלי עבור הצילום.
  2. מומלץ לסדר את המסמכים באופן כרונולוגי על מנת שבבוא העת ניתן יהיה להגיש מסמכים אלו בתמיכה לטענת הרשלנות הרפואית ולתמיכה בנזקים שנגרמו לכם כתוצאה מהרשלנות הרפואית. מסמכים אלו יהוו אף את הבסיס לחוות הדעת הרפואיות, שרק באמצעותן ניתן יהיה להוכיח את מלוא העניינים שברפואה בתביעתכם.
  3. ערכו רישום מפורט של רצף האירועים – השתלשלות הנסיבות שהביאו לאירוע המזיק, מה קדם לבעיה הרפואית בגינה טופלתם במוסד הרפואי, מתי התלוננתם לראשונה על הבעיה, כיצד טיפלו בכם, מי היו אלו שטיפלו בכם וכד'.
  4. אספו ושמרו כל קבלה בגין הוצאות שהוצאו בעקבות הנזק שנגרם לכם וכן ציינו בגב הקבלה את הסיבה להוצאה וכיצד היא קשורה לאירוע המזיק, כך שבבוא העת תזכרו מה הייתה הסיבה להוצאה. הוצאות אלו ניתן לתבוע מהמזיק.
  5. במידה ובידכם פוליסת ביטוח המכסה את נזקיכם (כגון: ביטוח חיים, ביטוח אבדן כושר עבודה, ביטוח מחלה, ביטוח נכות מתאונה/מחלה וכד'), ניתן לתבוע בתביעה נפרדת לחלוטין את חברת הביטוח שביטחה אתכם. כל סכום שייפסק לכם יבוא בנוסף לפיצוי שייפסק לכם מתביעתכם בגין הרשלנות הרפואית ולא ניתן לקזזו בהתאם לסעיפים 81 ו- 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
  6. מומלץ שלא לשוחח עם חוקרים ו/או חברות ביטוח לאחר האירוע המזיק בטרם התייעצתם עם עו"ד. רצוי שלא למסור את גרסתכם לגופים אלו ו/או גופים הפועלים מטעמם אלא לאחר התייעצות עם עו"ד. כל אמרה שלכם יכולה לצאת מהקשרה ולפעול כנגדכם בהמשך הטיפול בתביעתכם. נציין, כי לעיתים יכול להגיע חוקר המציג עצמו ככזה ולעיתים חוקר סמוי הנוקט לרוב בתחבולות שונות לשם חילוץ המידע. כך יכול החוקר להציג עצמו כעורך סקרים, חיפוש עבודה, לקוח חדש (לעצמאים) וכו'. לכן, במידה ויצרו עמכם קשר זה או אחר כל מיני גורמים שאינם מוכרים לכם ושואלים אותכם באופן ישיר ו/או עקיף על האירוע המזיק ו/או מצבכם הגופני והכלכלי – מומלץ שלא לשתף עמם פעולה ולפנות מיד לעורך דין העוסק ברשלנות רפואית, אשר ינחה אותכם כיצד לנהוג ולפעול לשם שמירה ומיצוי מלוא זכויותיכם.
  7. עוד נציין, כי מומלץ לא לחתום על כתבי קבלה וסילוק של חברות ביטוח, המציעות לכם לרוב סכום זניח לסילוק תביעתכם. במדה ותחתמו על שטר כזה, לא תוכלו עוד לתבוע את שאר נזקיכם שכתוצאה מהתאונה (למעט חריגים הקיימים על-פי דין). לכן, מומלץ להעביר לעיונו של עו"ד העוסק ברשלנות רפואית כל כתב קבלה המועבר לידיכם.
  8. בכל מקרה מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי סמוך לאחר האירוע. עוה"ד ידאג לאסוף עמכם את מלוא החומר הרפואי הרלוונטי ויפנה אותו למומחה רפואי, אשר ייתן דעתו, האם הייתה בוצעה בכם רשלנות רפואית כלשהי. במידה ובוצעה רשלנות רפואית תינתן חוות דעת רפואית שתהווה כאמור את הבסיס לתביעתכם.