• contact-title

תאונת עבודה – חריג הפסקה וסטיה מהדרך המקובלת

הקדמה

במסגרת חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, נחקק פרק ה' המגדיר את ביטוח נפגעי העבודה. סימן ב' לפרק ה' לחוק מגדיר "תאונת עבודה כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו (של עובד – א.ק.) אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו". זהו הכלל. לכלל הנ"ל הוסיפו מספר אירועים המהווים "חזקת תאונת עבודה" שבהתקיים אחד מהם, יראו בהם כ"תאונת עבודה" המזכה במוסד לביטוח לאומי.

המקרה הראשון המוגדר כ"חזקת תאונת עבודה" מוגדר כך:- "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו" (סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי). אלא שלהגדרה זו קיים חריג, שבהתקיימו לא תחשב התאונה כתאונת עבודה המזכה במוסד לביטוח לאומי. חזקה זו נקראת "הפסקה וסטיה".

מהי הפסקה וסטיה מהדרך?

סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי "תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (5), (4), (1) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי…". קריאה של הסעיף הנ"ל מלמד כי המדובר בחריג בעל תנאים שדורשים פרשנות דווקנית. התנאי החשוב בחריג הוא ההפסקה או הסטיה מהדרך המקובלת. לשם הבנתו של התנאי נרחיב אודותיו.

ראשית, בהתאם לרישא של הסעיף, הרי שעל מנת להיכנס לחזקת תאונת העבודה שציטטנו לעיל ניתן להגיע לעבודה ממעון המגורים או הלינה ו/או חזרה מהעבודה למעון המגורים או הלינה – בין בנסיעה ובין בהליכה. הרעיון החשוב, המשליך אף לחריג לכלל, הוא שהעובד יבצע מסלול מהעבודה למעונו והפוך בלבד. במידה וילך העובד למקום אחר, כגון לבילוי, ישירות מעבודתו הרי שלא יכנס לשורות החזקה ממילא ואין מקום אפילו לפנות לחריג לכלל.

כמו כן, חשוב להדגיש כי המקום בו העובד לן אינו מקום חד פעמי בו הוא לן, אלא מקום בו הוא נוהג ללון, אף כי אינו נחשב ביתו.

במידה והמדובר במסלול שביצע העובד ממקום עבודתו למעונו והפוך, הרי שכאן כבר מתחילים לבחון את החריג.

ההפסקה והסטיה עליה מכוון החריג הנם הפסקה וסטיה מהדרך המקובלת, בה משתמש העובד מדי יום. יחד עם זאת, הסטיה אינה סטיה של מה בכך, אלא סטיה של ממש מהדרך המקובלת.

מהי אם כן "הדרך המקובלת"? בעניין זה נפסק כי "הדרך המקובלת" היא כל דרך המקובלת על העובד שבו מדובר – אם יוכיח העובד שהוא נוסע יום יום לעבודתו בדרך מסויימת, הרי היא הדרך המקובלת. כאן לרוב אף נכנסת שאלת הסבירות בדרך בה בחר העובד, מקום בו בית הדין לעבודה צריך להכריע האם הדרך בה בחר העובד הנה סבירה כמסלול ממקום העבודה לביתו ו/או מקום לינתו (ראו למשל בדב"ע לא0-38/ שלמה קרמני נ' המוסד, פד"ע ב' 312; פב"ל יב' 12). הסבירות נמדדת מבחינת אורכה והן מבחינת טיבה של הדרך. המבחן המרכזי הוא האם בהליכתו או בפנייתו הלך העובד לעבודתו או למעונו או "שעשה לעצמו" (לעניין זה ראו דב"ע לא0-38/ שלמה קרמני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 312).

מכאן שבחינת הסטיה מהדרך המקובלת נבחנת לפי "סטיה של ממש" ואומר שמודדים את מידת הסטיה ביחס לדרך, כאשר תמיד שוקלים את מהות הסטיה ומטרתה (לעניין זה ראו דב"ע לב0-19/ עמרם מדינה נ' המוסד פד"ע ד' 6-7). כן, בוחנים את תכלית הנסיעה מהבית לעבודה או להיפך (לעניין זה ראו דב"ע מח0-39/ המוסד נ' סכנדריון מרים, פד"ע יט' 502). כך למשל לא הוכרה כתאונת עבודה נסיעה של עובדת לבדיקות בבית החולים הנמצא בדרך למעונה היות והתכלית הייתה הבדיקות בבית החולים ולא הגעה למעון המגורים, הגם שהיה בהמשך הדרך (לעניין זה ראו דב"ע מא0-160/ אסתר סויסה נ' המוסד לקט 62.4, 62.45); מקרה נוסף שלא הוכר היה עובדת שהלכה להחליף ערכות מגן לפי הזמנת שלטונות צה"ל בדרך לביתה מאחר והתכלית היתה החלפת ערכות ולא נסיעה למעון (לעניין זה ראו דב"ע נה0-143/ המוסד נ' יעל גיא פד"ע כח' 510).

לפיכך, כאשר תכלית ההליכה או הנסיעה לא הייתה למעון או לעבודה אלא למקום אחר, לתכלית צרכיו הפרטיים של העובד, אף כשלא הייתה סטיה מהתוואי, לא תוכר התאונה כתאונת עבודה, קל וחומר במקרה בו הייתה סטיה מהתוואי הרגיל.

בעב"ל 329/03 רחל אספיר נ' המוסד אף עמדו על תכלית המסלול של העובד מבחינת המרחק והזמן המלמדים על כוונותיו של העובד. בית הדין הארצי לעבודה קבע, שהדעת נותנת והניסיון מלמד כי אדם היוצא מביתו למקום עבודתו יבחר בדרך הקצרה והנוחה ביותר מבחינת המרחק או הזמן המביא אותו ממעונו למקום עבודתו. בית הדין הארצי לעבודה קובע, כי זוהי הדרך המקובלת, אך לא תמיד הדרך המקובלת היא אחת ויחידה. לדידו, כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה, והיא נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – היא תיחשב לדרך המקובלת. סטייה של ממש מהדרך המקובלת צריכה להיבחן בפרמטרים של מידתיות ובעיקר של מטרת הסטייה. לדעת בית הדין הארצי לעבודה, סטייה המבוצעת בשל מצוקות תחבורה בעומסי תנועה תיחשב כסטייה סבירה ומקובלת, אך סטייה שאינה קשורה לנסיעה למקום עבודתו של העובד תיחשב כסטייה של ממש.

החריגים לחריג

כפי שציינו לעיל, סטיה של ממש מהדרך המקובלת מוציאה את העובד מהגדרת "תאונת עבודה". לחריג ההפסקה והסטייה קיימים שני חריגים שנקבעו בסעיף 81(ב) לחוק הביטוח הלאומי:

1. במידה והעובד הפסיק או סטה סטיה של ממש מדרכו על מנת ללוות את ילדו לגן הילדים (או מעון הילדים) או להשיבו משם.

2. במידה והעובד הפסיק או סטה סטיה של ממש מדרכו על מנת לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל.

גם חריגים אלו יבחנו בהתאם לפרמטרים שצוינו לעיל, לרבות "הדרך המקובלת" כפי שפורשה נרחבות בפסיקה.

סיכום

עינכם הרואות, כי הנושא רחוק מלהיות פשוט וכי הפרשנות הנדרשת על מנת לסווג את מטרת הנסיעה הנה רחבה. חשוב לציין, כי בטפסי ההודעה על פגיעה בעבודה נדרש הנפגע לפרט את דרך נסיעתו ו/או הליכתו מהמעון לעבודתו ולהיפך. הדרך שיציין הנפגע הנה הדרך שתהווה את בסיס תביעתו מול המוסד לביטוח לאומי. לעיתים אף יידרש הנפגע להגיע לחקירה במוסד לביטוח לאומי על מנת שיעמדו על מטרת ותכלית המסלול שבחר העובד בעת פגיעתו. במקרים מעין אלו חשוב להיעזר בעורך-דין המתמחה בתחום על מנת שיבחן את האירוע וייעץ האם המדובר במסלול שיכול להיכנס לגדר "חזקת תאונת עבודה" כאמור לעיל ובהתאם להדריך את הנפגע לציין במדויק את מסלול הנסיעה, מטרתו ותכליתו. לעיתים רבות, מבוטחים הבוחרים להתמודד עם מצבים אלו לבדם נדחים על-ידי המוסד לביטוח לאומי ונאלצים לכתת רגליהם לבתי הדין לעבודה על מנת למצות זכויותיהם, שם בכל מקרה רצוי כבר להיעזר בעורך-דין המתמחה בתחום, בתקווה שיהא לו במה לסייע.

עקבו אחרינו: